ט"ו בשבט חג הפירות או הנטיעות

ט"ו בשבט מוזכר במשנה כראש השנה לאילנות, תאריך שהייתה לו בעיקר משמעות חקלאית. לאחר מכן (ולא ברור מתי) הוא קיבל אופי של חג, בצפת של המאה ה-16 הפכו אותו מקובלי צפת ליום אכילת פירות ועיצבו טקס מיוחד. לאחר כ 300 שנה ב 1908 הוכרז ע"י ההסתדרות המורים ט"ו בשבט כיום הנטיעות. בשנים האחרונות נפוצו "סדרי ט"ו בשבט" בנוסחים שונים

אנחנו נתמקד במנהג המקובלים לערוך סדר "ט"ו בשבט" עם 4 צלחות של פירות

בכל צלחת מינימום 4 פירות מקסימום 10.

צלחת אחת לפירות משבעת המינים חיטה שעורה גפן תאנה רימון זית תמר

צלחת לפירות שאוכלים בהם את הפנים וגם את החוץ על הסוג הזה אומרים: יהי רצון שנהייה יפים מבחוץ ויפים מבפנים שיהיה תוכי- כברי שלא תהייה סתירה בין הפנימיות היפה שלי ובין המראה החיצוני, הדיבור והמחשבות שלי". ענבים, תאנים, תפוח, אגס (גרעינים קטנים לא נחשבים)חרובים אפרסמון

צלחת לפירות שיש בתוכם גרעין גדול ביחס לפרי שאינו נאכל מה נבקש "שנזכה להוציא מתוכנו את כל הדברים שאין בהם צורך : שנאה, קנאה, עצבות, תחרות, נטירה, טינה, יהי רצון שנדע להפריד מבתינו חברים לא טובים והרגלים מיותרים שהשתרשו בחיינו" זיתים, תמרים, שזיפים, ליצ'י, דובדבן, מנגו, אבוקדו אםרסק, משמש

צלחת לפירות שרק תוכנם הפנימי נאכל, ויש להם קליפה שלא אוכלים אותה ונבקש " שכל הטוב שיש בתוכי יקבל ביטוי וייראה אף שכלפי חוץ אני מכוסה מעטה של קשיחות . יהיה רצון שאזכה לראות את המתיקות שבכל אדם, כולל עצמי שאזכה לדון כל אדם לכף זכות במקום לחפש בו 'קליפות' " אננס, ערמונים, רימון, אגוזים למינהם, פירות הדר, קיווי, קוקוס

עריכת סדר ט"ו בשבט איננו הלכה כי אם מנהג של אהבה לארץ ישראל ופרותיה